הרפס סימפלקס הינו נגיף (וירוס) הגורם לתפרחת עורית שלפוחתית.
הוירוס הגורם ל"פצעי חום" באזור השפתיים והוירוס הגורם להרפס באברי המין הינם זנים שונים באותה קבוצה.
מדובר בשני סוגים של הרפס סימפלקס שהדמיון ביניהם גדול:
1) הרפס מטיפוס I – הגורם בדרך כלל ל"שלפוחיות החום" על השפתיים או בפנים.
2) הרפס מטיפוס II – מועבר בדרך כלל בקיום יחסי מין וגורם לתפרחת באזור אברי המין.
מאפיינים את ההרפס (שני הסוגים גם יחד) תפרחת שלפוחיות על רקע דלקתי (אדמדם) והתקפים חוזרים באותו המקום.
בעת הזיהום הראשוני נגיפי ההרפס מתישבים בצורה שקטה בתאי עצבים באזור הזהום. בחלק מהמקרים יש התקפים חוזרים הנגרמים על ידי התעוררות הוירוסים והתפשטותם לאורך סיבי העצבים הנגועים עד הגיעם לעור. בעור הם גורמים לתפרחת באותו מקום שבו היתה הפריחה בעבר. בדרך כלל ההתקפים החוזרים קלים יותר מההתקף הראשון.
התחלת התקף הינה בקבוצת שלפוחיות על רקע עור אדום. לעתים יש תחושת אי-נוחות או גרד לפני הופעת התפרחת. השלפוחיות מתייבשות תוך מספר ימים ויוצרות גלדים. לבסוף יש ריפוי ללא הצטלקות.
הרפס מטיפוס I, בדרך כלל באזור השפתיים או הפנים. ההדבקה הראשונית קורית בדרך כלל בגיל ילדות. לעתים ההדבקה בילדות הינה ללא ביטוי קליני ולעתים היא מתבטאת בדלקת רירית הפה והחניכיים. בדרך כלל האבחנה שנעשית בילדות על ידי רופא ילדים היא של זהום נגיפי כלשהו (ואיננו יודעים שמדובר בהרפס). ההתקפים החוזרים מופיעים בגיל ההתבגרות או המבוגר.
מרבית ההתקפים החוזרים הינם באזורי השפתיים.
גורמים מעוררים להתקפים חוזרים הינם: מחלת חום כלשהי, בדרך כלל בדרכי נשימה עליונות, וחשיפה חריפה לשמש.
בתמונה: הרפס לביאליס בשפתיים – קבוצות שלפוחיות על רקע אודם
הרפס מטיפוס II- בדרך כלל באזור אברי המין, גניטלי. ההתקף הראשון מופיע בדרך כלל לראשונה בגיל הבגרות (בגיל התחלת יחסי מין) . ההתקף הראשוני יכול להיות קשה, בעיקר בנשים, ולהיות מלווה בחום כאבים והרגשת מחלה כללית. התקף יכול להימשך כשבועיים.
בחלק מהמקרים מופיעים התקפים חוזרים, לאחר ההתקף הראשוני. ההתקפים החוזרים קלים יותר מההתקף הראשון.
חשוב לדעת, שהרפס יכול לפגוע בצוואר הרחם, לעתים ללא כל סימן חיצוני. ברור, שבמקרים אלו יכולה להיגרם הדבקת בן הזוג, בלי שיש סימני מחלה חיצוניים כלשהם ובלי שהאישה עצמה יודעת שהיא עלולה להדביק.
צורות מיוחדות קשות של זיהום על-ידי נגיף ההרפס
1. פגיעה בעין – התקפי הרפס חוזרים על הקרנית יכולים לגרום פגיעה חמורה בראיה.
2. צורה מפושטת בחולים עם דלקת עור אטופית. הצורה המפושטת עלולה לפגוע בעור ובאברים פנימיים.
3. בעוללים הנדבקים בהרפס סימפלקס עלול להיגרם זיהום קשה, מפושט ולעתים קטלני. בדרך כלל המדובר בתינוקות הנדבקים במהלך הלידה לאם עם התקף של הרפס גניטלי פעיל בעת הלידה.
4. בחולים עם ליקוי בתנגודת (לדוגמה: AIDS) ניתן לקבל צורות קשות, לא אופייניות ומתמשכות.
במקרים מיוחדים כתגובה לזיהום על ידי ההרפס יכולה להתפתח תפרחת המורכבת מנגעים אדומים, בעיקר באזורי הגפיים. תפרחת זו קרויה אריתמה מולטיפורמה והיא עלולה להתפתח לאחר כל התקף של הרפס בשפתיים.
ההדבקה
ההדבקה נעשית במגע ישיר. בדרך כלל חולה עם הרפס יכול להדביק בעת ההתקף, כאשר יש שלפוחיות או גלדים.
בהרפס באזור אברי המין (הרפס גניטליס) יכולים להיות התקפים אסימפטומטים, כלומר, יכול להיות התקף של הרפס גניטליס בצוואר הרחם עם הפרשה קלה בלבד בלי שהאישה מודעת לכך שיש לה התקף. במצבים אלו נראה שיש אפשרות להדבקה שלא בעת התקף גלוי.
הרפס באזור אברי המין מועבר בדרך כלל במגע מיני (למרות שכנראה יש גם חריגים). חשוב לדעת: ש"נשיקה" של מישהי עם הרפס בשפה (שפת הפה), יכולה לגרום להרפס בגבר באזור הפין.
תינוק הנולד לאישה עם התקף חריף של הרפס באזור הנרתיק עלול להידבק בהרפס תוך מעברו שם בעת הלידה. בעוללים ההרפס עלול לגרום לזיהום קטלני או להותיר מומים ולכן מקובל כיום לשקול מתן טפול מונע לפני הלידה לחולות המוכרות כסובלות מהתקפי הרפס גניטלי חוזרים. במקרה של התקף חריף של הרפס באזור הנרתיק באשה העומדת ללדת כדאי לבצע ניתוח קיסרי כדי למנוע הדבקות התינוק.
טיפול
לא קיים טיפול המסוגל לרפא החולה לחלוטין ולסלק את הוירוס ממקום ישיבתו השקט בתאי העצב.
ניתן להקל בהתקפים או למנוע התקפים (כלומר, למנוע את ההתפרצות הוירוס החוצה).
תכשירים לטיפול טופיקלי
משחת אציקלוביר (זובירקס, סיקלומד או V-Ral), קרם של פנציקלוביר (וקטה – VECTA) וקרם של טרומנטדין (וירומרץ – VIRUMERZ) הינם תכשירים למריחה הפועלים באופן ספציפי כנגד הוירוס.
רצוי לטפל אף במשחות אנטיביוטיות או בתכשירים אנטיספטיים מייבשים (לדוגמא: פולידין) כדי למנוע זהום חידקי משני .
אם מתחילים הטפול מיד עם הופעת התסמינים הראשונים ניתן להביא לקצור ההתקפים.
טיפול בתרופות הנלקחות דרך הפה
טיפול בכדורים מיועד בעיקר להתקפי הרפס ראשונים, בעיקר גניטלים, העלולים להיות די קשים. כמו כן משתמשים בהם במקרים של זיהום הרפטי מפושט או קשה בעיקר בחולים עם הפרעה כלשהי בתנגודת. תרופות העומדות לרשותנו כוללות את הזובירקס (אציקלוביר), ולטרקס (ולציקלוביר) או פמביר (פמציקלוביר).
זובירקס (אציקלוביר)– זוהי התרופה הראשונה שפותחה מקבוצה זו. האציקלוויר עובר שיפעול בתוך התאים הנגועים בוירוס על ידי אנזים וירלי ומפריע לשכפול DNA וירלי.
ולטרקס (VALTREX- VALACYCLOVIR) – הינה תרכובת של זובירקס עם VALYL והיא מתפרקת בגוף לאחר הספיגה לזובירקס ו- VALYL. היא נספגת טוב יותר מזובירקס ומאפשרת מתן שלה במינון נמוך יותר ופחות פעמים ביום . הפעולה הינה בדיוק כמו בזובירקס (אך במנון ובתכיפות נמוכים יותר).
תרופה אחרת הדומה לזובירקס באופן פעולתה הינה פמציקלוביר (פמביר). גם בתרופה זו אפשרי מתן התרופה בחלוקת המנה היומית לפעמיים.
זובירקס, ולטרקס ופמביר הינן ללא תופעות לואי משמעותיות והן בטוחות לשימוש.
מניעת הדבקה
ניתן למנוע הדבקה ע"י הימנעות ממגע ישיר עם תופעות פעילות של הרפס.
בהרפס מטיפוס I (בפנים)- יש להימנע ממגע ישיר עם תופעות פעילות של הרפס (לדוגמא: להימנע מנשיקות..).
בהרפס גניטליס (באברי המין)- יש להימנע מקיום מגע מיני עם בן או בת זוג בעת התקף חריף של הרפס (בזמן שיש שלפוחיות או גלדים) או למנוע מגע ישיר ע"י שימוש בקונדום.
מניעת התקפים חוזרים
בהרפס מטיפוס I (הרפס חוזר של השפתיים)- לעתים ניתן למנוע חלק מההתקפים ע"י הגנה משמש. טפול טופיקלי במשחה בדרך כלל עוזר.
בהרפס באזור אברי המין- ניתן לעתים למנוע התקפים חוזרים ע"י "שימוש במשמנים" למניעת חיכוך טראומטי בעת קיום יחסי מין.
בהתקפים חוזרים קשים תכופים ניתן לתת כדורי זובירקס או כדורי ולטרקס לתקופה ארוכה למניעת התקפים חוזרים ובדרך כלל ימנעו מרבית ההתקפים. חשוב לדעת שאף לאחר טיפול ממושך בדרך כלל יחזרו התקפים הרפטים כפי שהיו לפני מתן הטיפול.
חשוב לדעת, שהרפס גניטלי אינו בעיה כה קשה. בחלק מהמקרים, ללא טיפול, ההתקפים מתמעטים במשך השנים או שאינם מופיעים יותר. במקרים שהם ממשיכים להופיע בתכיפות גדולה ניתן לתת טפול מונע.